תכנון התחבורה בחיפה: קדנציה של חשיבה מחודשת
- einat kalisch rotem
- 30 באוק׳ 2024
- זמן קריאה 5 דקות
עודכן: 3 בנוב׳ 2024
האם מהפכה אמיתית בעולם התחבורה בעיר חיפה בכלל אפשרית?
בקדנציה הזו הובלתי תכנון של מקבץ תכניות אב בתחום התחבורה. אם ימומשו, הם יביאו לשינוי עמוק בתיפקוד התחבורה בחיפה, הפרטית והציבורית. יש לראות את כל מקבץ התכניות כמיקשה אחת, כי רק יחד הן תשלמנה את התמונה: מעיר הררית תלויית רכב לעיר שנותנת תיעדוף להולכי רגל, רוכבי אופניים ונוסעי התחבורה הציבורית, תוך התמודדות עם מגבלות הטופוגרפיה באמצעים טכנולוגיים עכשויים (אך פשוטים).
האם השינוי אפשרי? התשובה היא חד משמעית: כן.
האם השינוי יקרה? היום, עם הנהלת העירייה החדשה, אני בספק רב.
אבל לפני כן - סיפור אישי.
שיעור מברן.
בתקופת לימודי הדוקטורט שלי, התגוררתי בציריך. המנחה שלי, שהיה גם ראש בית הספר לתכנון אורבני ומי שלמעשה הביא אותי ללמוד שם, פרופ' פרנץ אוסוואלד, הזמין אותי לישיבת עבודה על המחקר, אצלו בבית בברן. לציריך נסעתי עם שני ילדים קטנים, הגדול בן 5 והצעיר בן שנה בלבד. בן זוגי נשאר בארץ, לא יכל לעזוב את עבודתו למשך זמן ארוך (נשים לרוב עוזבות הכל כדי לנסוע עם בעליהן, הגברים קצת פחות...).
אני זוכרת שחששתי מאד כיצד אסתדר עם שני ילדים קטנים בעולם החדש, אבל גיליתי מהר מאד שציריך היא עיר מלטפת ומחבקת, מספקת את כל צרכינו ובמיוחד בכל הקשור לתחבורה ונגישות. שורה תחתונה - היה לי קל להסתדר שם עם שני קטנטנים. הרבה יותר קל מאשר עם רכב צמוד בארץ.
כמה קל להסתדר בתחב"צ ובהליכה רגלית, גם עם ילדים קטנים. ציריך 2003. צילומים פרטי
בחזרה לפגישת העבודה בברן, העיר בה מעולם לא ביקרתי קודם לכן.
איך קובעים פגישת עבודה בשעה מדויקת, בעיר מרוחקת, בזמן שלא יודעים להסתדר ולמצוא את מקומך בה?
בלי לחץ.
קיבלתי מהמנחה שלי, פרנץ, הנחיות מדויקות: תעלי על הרכבת של השעה 3 ושבע דקות ברציף מספר 11 בתחנה המרכזית של ציריך. כשאת מגיעה לברן, תצאי ביציאה הדרומית מהתחנה המרכזית, תעברי את הכיכר הראשית, תחצי את הרחוב ותגיעי לתחנת טראם מספר 12. שימי לב שזה הקו שנוסע שמאלה מהתחנה, לא ימינה. סעי 5 תחנות, ושם אני אחכה לך.
אני זוכרת את עצמי משתוממת בעודי מזהה את פרנץ דרך חלון הקרון הנקי, צועד לקראתי, ומגיע לפתח דלת הטראם בדיוק כשהיא עצרה. הגענו יחד. איך זה יכול להיות שאני מגיעה מעיר מרוחקת, והוא מביתו שנמצא כמה דקות הליכה, ואנחנו מגיעים בול ביחד?
הוא צחק. מה זאת אומרת? לכל רכבת יש זמנים ידועים. מה הבעיה?
שיעור מפרנץ.
באחד מביקוריי הנוספים אצלו, בשיחות מעמיקות אל מול האח המחממת עם בקבוק יין, ואחרי ארוחת ערב נפלאה עם אשתו מוניקה, גילינו שהזמן עבר מהר, ושאוטוטו הרכבת הישירה האחרונה יוצאת חזרה לציריך. כדי לא לעלות על רכבות בינעירוניות איטיות, הוא הזדרז כהרגלו להלביש עלי את המעיל האירופאי הארוך, אסף את הצעיפים והכובע, ואמר לי "בואי. לא ניקח צ'אנס, אני אקפיץ אותך ברכב". זה היה מפתיע. "מה, יש לך רכב?" השתוממתי אחרי שראיתי אותו מגיע שוב ושוב לציריך עם הרכבות לעבודה. "ברור שיש לי רכב. אבל מי משתמש בו? לפעמים, כשאנחנו נוסעים בסופי שבוע לטיולים, אנחנו מוציאים אותו מהמוסך. צריך להיות אדיוט כדי להשתמש ברכב במדינה שלנו".
הנסיעה חזרה לתחנה התקצרה מעשר דקות לחמש. אם רק היינו שמים לב לשעה, לא היה צורך אפילו לחסוך את הזמן הקצר הזה.
מאז אותו ערב אצל פרנץ ומוניקה, יצא לי לבדוק את מערכות התחבורה הציבורית בערים נוספות בעולם. פריז, לונדון, ניו יורק, אמסטרדם, ברלין, בודפסט, וינה (וואו), וורשה (להוריד את הכובע), אתונה, רומא (יש להם עוד לאן להשתפר), ועוד הרבה ערים מסדר גודל קטן יותר. קינאתי, פשוט קינאתי. אפילו בערים המזרח אירופאיות בהן רק לפני שנים בודדות לא היה כלום - היום כבר אפשר להנות ממערכות תחבורה ציבורית מעוררות קנאה. איך הם עשו את זה? איך הם הצליחו משך זמן כל כך קצר?
צילמתי את חניוני האופניים העצומים שנמצאים ליד כל תחנה מרכזית, בכל עיר, את השבילים המרשתים את הערים עבור אופניים וקורקינטים, וגיליתי כמה כיף לעלות על קורקינט חשמלי, להתניע, ולהגיע תוך דקות ספורות לתחנת המטרו הקרובה. אפס מאמץ.
למה אצלנו זה לא קורה?
כשחזרתי לארץ אחרי שהות ממושכת בלימודיי בציריך, שקעתי משך חודש ימים בדכאון אותו אני מייחסת לסביבה. לא רציתי להיכנס לרכב שלי, לא רציתי לנהוג. התגעגעתי לטראמים ולבהייה ברחובות השוקקים.:
ראש עיר חיפאית, פריקית של תחבורה ציבורית
על החשיבות של התחבורה בתיפקודן של ערים מתחדשות, דיברתי לפני הבחירות בלי סוף.
ואז נכנסתי ללישכת ראש העיר.
אני זוכרת שבאחת הפגישות הראשונות שקיימנו בלישכה על אחת מתכניות ההתחדשות העירונית בעיר - בנוכחות צוות המתכננים והצוות המקצועי של העירייה - שאלתי מי הוא מתכנן התחבורה הציבורית. הסבירו לי שאין מתכנן לתחבורה הציבורית, יש מתכנן תנועה רגיל, שמתמחה בכבישים ובכלי רכב פרטיים, והוא כמובן כבר סיפק את המלצותיו לתכניות. "אז מי מוודא שהתכנית אותה אנחנו מקדמים תאפשר גם מערכת תחבורה ציבורית מתקדמת ואיכותית?" שאלתי. גיליתי שאף אחד לא אמון על הנושא. גרוע יותר, גיליתי שכמעט באף תכנית התחדשות עירונית חשובה ורחבת היקף, אין מומחה תחבורה שעוסק גם במערכת התחבורה הציבורית. "איך זה יכול להיות?" שאלתי. ומיד עצרתי את הישיבה.
"עד שלא ישבו כאן מהנדסים שמבינים בתחום התחבורה הציבורית - אני עוצרת את כל התכניות". כך עשיתי, למורת רוחם של היזמים וקבלני הבנייה שחיכו בקוצר רוח שאפסיק עם השטויות שלי (החשיבה המיותרת לטווח הארוך), ואאפשר להם לשפוך בטון ולגזור את הקופון שלהם כמה שיותר מהר.
הרי אחריהם המבול.
עובדי מינהל ההנדסה עשו מאמצים אדירים להרחיב את הצוות המקצועי ולגייס אנשי מקצוע שמבינים בנושא התחבורה הציבורית. זה לא היה פשוט, תתפלאו. אין הרבה מומחים טובים לנושא במדינה שלנו. התעקשתי על כך במיוחד בתכניות ההתחדשות של המרכזים העירוניים ובשכונות הגדולות, שבהן תוכנן ציפוף בלתי אנושי עם עשרות אלפי יחידות דיור עתידיות. גייסתי מהנדסת תחבורה מומחית למערכות ציבוריות, כחלק מצוות התכנון האסטרטגי "חיפה 2030" אותו הקמתי.
הסברתי לכולם שבלי תחבורה ציבורית, אין מקום להתחדשות עירונית בארץ.
גיליתי שאני לבד במערכה: משרד התחבורה אפילו לא מודע לבעיות התחבורתיות שהולכות לפקוד את מתחמי ההתחדשות העירונית שיקומו בשנים הקרובות ברחבי הארץ. משרד השיכון מודע ואפילו מבין, אבל לא מצליח לרתום את משרד התחבורה.
נראה שאף אחד לא מפנים לאיזה אסון תחבורתי הם מובילים את המדינה שלנו.
בזמן הזה, חשבתי על שני ראשי ערים שהצליחו להשריש חשיבה אחרת בנושא וגם לעשות מהפכה גדולה: חיימי לרנר בקוריטיבה, ברזיל, ואנריקה פנלוסה, ראש עיריית בוגוטה, קולומביה שאמר את אחד המשפטים החכמים ששמעתי בנושא: "עיר מתקדמת היא לא עיר שבה העניים משתמשים ברכב פרטי, אלא עיר שבה העשירים משתמשים בתחבורה הציבורית".
שינוי מערך התנועה בעיר - תכניות אב לתחבורה ומהלכים נוספים
אז מה הספקתי להוביל במהלך הקדנציה הלא פשוטה הזו (שנתיים קורונה, חמש ממשלות, שתי מלחמות) יחד עם צוות אגף התחבורה של העירייה?
ארבע תכניות אב שקשורות אחת בשניה ומשפיעות אחת על השניה:
תכנית אב לשבילי אופניים - אושרה בועדה המקומית. לקריאה בפוסט >>
תכנית אב לדרגנועים - אושרה בועדה המקומית. בנוסף, הוכנו 4 תכניות ראשוניות לביצוע לקריאה בפוסט >>
תכנית אב לחניה - התכנון הסתיים, הוצג לוועדה המקומית, ממתין לאישור. לקריאה בפוסט >>
תכנית אב לתחבורה ציבורית* - התכנון נעצר בגלל משרד התחבורה. בעקבות כך דאגתי לתקציב עירוני עבור הכנת התכנית, לביצועע על ידי חברת יפה נוף.
*התכנית הרביעית תוכננה לביצוע יחד עם משרד התחבורה. בגלל המאבקים הקשים שניהלתי מול משרד התחבורה סביב תכניות חישמול והכפלת מסילות הרכבת, הארכת מסלול שדה התעופה ועצירת הקמת נמל הדלקים - העבודה השוטפת עם המשרד על התחבורה הפנים עירונית נעצרה. המחיר מבחינתי היה הכרחי: הגנה על העיר מפני הנזקים שיסבו התשתיות הלאומיות עמדו בעדיפות מוחלטת לתפקידי ומחויבויותיי כראש העיר, מתוך הבנה שהשלכותיהן הרות גורל ובלתי הפיכות לשנים רבות קדימה.
ועוד כמה מהלכים קטנים אך חשובים שעשינו בתחום התחבורה:
תכנית חיבור השכונות הכלואות וכבישי הירידה מהרכס - לקריאה בפוסט >>
20 דקות זוז - לקריאה בפוסט >>
שינויים תחבורתיים: נוחות ובטיחות - לקריאה בפוסט >>
מאה תחנות אוטובוס חדשות - לקריאה בפוסט >>
שינוי פני התחבורה העירונית הוא תהליך שלוקח לפחות 15 - 10 שנים במדינות בהן ישנה מודעות גבוהה לנושא, תקציבים ומשאבים גדולים, ויכולת התמודדות טובה יותר עם הביורוקרטיה. במדינה שלנו, לוחות הזמנים מתארכים באופן דרסטי. בעיר כמו חיפה, שכיום הנהגתה נעדרת כל זיקה לנושא - הפתרון לצערי הרב לא נראה כלל באופק.
Comments