הפוסט הזה אינו עוסק באדם מסוים, וגם לא מבקש להפנות אצבע מאשימה לדמות זו או אחרת, לא מן העבר ולא מן ההווה. מטרת הפוסט היא אחת: לשתף אתכם באחת מהחוויות אותן עברתי במהלך שנותיי כראש עיר, ולהציגה כחומר למחשבה מתוך דאגה לעתידנו כאן במדינה. מלבד סיפור אחד שאת פרטיו שיניתי כדי למנוע זיהוי של הפרסונה, כל מה שמובא כאן מדויק להחריד. יש לקרוא את הטקסט הזה כסיפור אישי שלי, ותו לאו.
עשבים שוטים צומחים ליד השיבר הראשי
אמרת שפר (לא מצחיקה) שהתרוצצה לה באחת מקבוצות הוואטסאפ בה אני חברה, ואין לי מושג למי הקרדיט.
כמה שהיא מדויקת.
אתחיל מהשורה התחתונה: היום אני יכולה להגיד אחרי מספיק שנים של מעורבות ליד / בתוך / ובראש מערכת של השלטון המקומי, שמעבר לקשיים הפוליטיים הקיימים בארץ גם ככה (כמו הפרדת דת ומדינה, פסיפס חברתי מורכב וכו), ישנה תכונה אחת שמפוררת את החברה שלנו וגם מחרבת בהדרגה את המדינה, והיא - תרבות הקומבינה הרקובה שצמחה כאן. שורשיה נטועים עמוק בהיסטוריה התרבותית שלנו כעם, על כל חלקיו, כאשר באקלים המזרח תיכוני בו אנו חיים היא הלכה והתפתחה ללא מפרע.
אני משתמשת במילה תרבות בכוונה. זו לא נחלתם של מרבית מתושבי המדינה, כאינדבידואלים. זה כן הפך מרכיב בדי-אנ-איי של מנגנונים ושל הממסד בגלל העשבים השוטים הרבים שצומחים בסביבתם. בניגוד להחלטות פוליטיות שלעיתים קרובות פוגעות בנו ומתסכלות אותנו, אבל עוד איכשהו אפשר להבין מאיפה הן הגיעו ולקבל אותן כחלק ממחיר הדמוקרטיה - תרבות הקומבינה המושחתת היא נסתרת, בלתי מובנת, הרסנית ובעיקר - אין לדעתי שום פתרון למגר אותה באופק הנראה לעין.
"למה את כותבת את הפוסטים האלה?" כמה מכם שאלו אותי לאחרונה. למה כתבתי את הפוסט הזה? על השאלה הזו אענה בסוף. וגם אשאל אתכם: מה אתם הייתם עושים?
מתנות ופינוקים
אחד הזכרונות שנצרבו במוחי מתחילתה של הקדנציה ובעיקר מהשנה הראשונה, הוא כמות המתנות שהגיעו ללישכת ראש העיר. באמצעות שליחים. לעיתים הם הגיעו בלי סימן ברור מי השולח, אולי בכוונה. לרוב זרם המתנות הלך והתפשט לפני החגים, אבל מידי פעם היו הבלחות גם בתקופות שגרה, בלי סיבה נראית לעין. כשהתאמצתי והתעמקתי, הקשרים והסיבות התבררו. יזמי בניה, אנשי נדל"ן, עסקנים שחיכו להודעה על העברת כספי תמיכות, הקצאת מבנה וכו'.
היתה מתנה אחת שלמרות אינספור נסיונות ומאמצים להתחקות אחר השולח (את מי לא תחקרנו!), לא הצלחנו לאתר עליו כל מידע, כאילו בלעה אותו האדמה. גם כשמצאנו את החנות, גילינו ששילמו על המתנה במזומן. אני יכולה לנחש שהוא/היא/הם חיכו ליום בו יראו אותי בשקט, ב"ארבע עיניים", ויזרקו את המילה הנכונה. רק שאני סירבתי להיפגש איתם. סירבתי לפגישות ב"ארבע עיניים" שאינן חלק מהפרוטוקול של מנגנון העירייה. כמה כעסו עלי על שאני לא מוכנה לתאם פגישות ב"ארבע עיניים"!
יינות, אלכוהול, שוקולדים וממתקים, תמונות, תחריטים, כלי בית יפים. בלי סוף.
בניגוד לתשורות סימליות המקובלות בכל העולם אותן הביאו שגרירים, קונסולים ואורחים ממדינות זרות (תשורות שנרשמו ונשארו בעירייה) כמו ספרים או עותקי פסלים ויצירות המסמלות את עירם ותרבותם, ובניגוד גם לסופרים ויוצרים ישראלים שביקשו לכבד ולהעניק את כתביהם (שהועברו לארכיון העירייה) - מרבית המתנות הישראליות שנשלחו מבעלי אינטרסים היו לרוב אישיות וקשורות לעולם הנהנתנות, או במילים אחרות - אלכוהול ושוקולד.
אודה על האמת: אני מכורה לשוקולד, ואני גם אוהבת יין טוב. אבל כאן, איכשהו, התחלתי לאבד את התיאבון. מיד בתחילת הקדנציה ביקשתי מאנשי לישכתי לצלם כל מתנה שמגיעה ללישכה, לתעד אותה ולהעביר לשירות המשפטי על מנת לקבל הוראות מה לעשות. בסופו של דבר, אם זה התאים, העברנו את רוב המתנות לצדקה.
בוקר אחד נכנסתי ללישכה, וזה מה שראיתי מול עיני. "מה קרה?" שאלתי, "על מה החגיגה?". אחת מנשות הלישכה שכבר למדה להכיר אותי היטב גמגמה "שאלה טובה, כנראה קרה משהו חשוב מאד, כי בכל החדרים הצמודים ללישכה השליח השאיר חבילה זהה". ביקשתי לאסוף את כל המארזים ולרכז אותם במקום אחד, ספרנו כ- 15 קופסאות. עשינו תחשיב פשוט שמדובר במתנות בסכום לא מבוטל, ומכיוון שאלכוהול לא מתאים לצדקה, ביקשתי מאחד מעובדי הלישכה להכניס את כל המארזים לרכב שלי ולהסיע אותם חזרה לבעליהם.
אחרי כמה שעות קיבלתי דיווח שנרשם הלם מוחלט כשהוא נכנס למשרדיהם. הם נעלבו עד עמקי נשמתם. למותר לציין שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהם שלחו אלי מתנות. האמת? הרגשתי לא נעים, ובאמת שלא רציתי לפגוע. אז התחלתי להבין שאני היא החריגה בנוף. מה אתם הייתם עושים??
עם השנים הגיעו פחות ופחות מתנות ללישכה. אנשים הבינו שממילא אין לי כוונה לקבל אותן ושממילא לא אסכים לארח בלישכה "בארבע עיניים" וב"לחיצת ידיים".
כשהמתנות הפסיקו לשרת, הנוהג לאט לאט הלך והצטמצם.
"על חשבון הבית"
בשנה הראשונה לכהונתי, כאשר יצאתי עם משפחתי לאכול במסעדות בחיפה, מצאתי את עצמי מתווכחת שוב ושוב עם בעלי המסעדות, מתחננת לא להזרים אלינו לשולחן מנות "על חשבון הבית". כאשר הסברתי למלצרים שלא הזמנו את המנה, שאין שום סיכוי בעולם שנצליח לאכול כל כך הרבה - הם הרימו כתף, סובבו כפות ידיים לשמיים, הצביעו לכיוון המטבח, הסבירו שמשם יצאה ההוראה, ונעלמו. זה היה אחרי שהוציאו כמה מנות פתיחה מפנקות, לפעמים גם עיקריות, ותמיד בשפע.
למרות שתמיד הגענו למסעדה מורעבים, התיאבון שלנו נעלם בשנייה. מצאנו את עצמנו יושבים מול שולחן עמוס בכל טוב, נבוכים, לא יודעים מה לעשות. המטבח לא מוכן לקחת חזרה את הפינוקים (הסבירו לנו שהאוכל ממילא יזרק לפח), ואנחנו, שבכלל לא מסוגלים לאכול כל כך הרבה, הרי לא נכניס ביס אחד לפה בלי לשלם עליו. כמעט כל ארוחה התחילה עם דקות כאלה של מבוכה ובטן מקרקרת, תוך שיחה משפחתית ערה על הסיטואציה. מה אתם הייתם עושים??
כשלא הצלחנו להחזיר את המנות, מצאנו את עצמנו משלמים פי שניים וגם משאירים טיפ עצום, לפעמים יותר גבוה מהארוחה שהזמנו, וגם זה אחרי ויכוחים עם בעל הבית שסירב לגהץ את כרטיס האשראי. בשלב הזה תמיד שמעתי פליאה בקולם, ואפילו הרגשתי קצת כעס. "אל תדאגי - זה לא בשבילך, זה בשבילנו" אמרו עם חיוך מבויש, "אנחנו גאים שאת כאן, זה כבוד לנו ולעסק".
לא הייתי כותבת על זה אם התופעה לא היתה חוזרת על עצמה בשנה הראשונה, שוב ושוב. כמעט בכל מסעדה בעיר. אני הרי לא חיה בואקום ואני בוודאי לא הפוליטיקאית הראשונה ולא האחרונה בעיר חיפה. וכך, במשך שנה ויותר, בניגוד ל"אני מאמין" שלי לתמוך בעסקים מקומיים, פשוט נמנענו מלצאת למסעדות בחיפה. אם עדיין לא ראיתם את אדי קופל, ראש עיריית רמת הוד במערכון של "ארץ נהדרת", כדאי. אז זה הצחיק אותי. היום, אחרי למעלה מחמש שנים בתפקיד, זה מעציב. מאד.
ככל שדיברתי על התופעה גיליתי שבמשך שנים רבות, קבוצות מסוימות של פוליטיקאים ועוזריהם הבכירים נהנו למלא את בטנם עם ארוחות דשנות על חשבון הבית, ולפעמים 'על הדרך' גם הזמינו אורחים והגדילו את השולחן. אני יודעת מי הם היו, אני יודעת באיזה מסעדות הם אהבו לשבת, ואני גם יודעת עד כמה בעלי המסעדות בכו וקיטרו. ושתקו.
זו היתה הנורמה.
"ארבע עיניים"
"אני רוצה איתך פגישה בארבע עיניים. מה זאת אומרת אי אפשר?? אז איך את מנהלת את העיר???"
אם היה לכם מושג כמה פעמים שמעתי את המשפטים האלה....!
במהלך הקדנציה שלי כראש העיר, שמרתי בקנאות -לא- לקיים פגישות בארבע עיניים.
שש, שמונה עיניים, או יותר. בפגישות רחבות לא יכולות להיות הצעות לא רישמיות, קריצות או סיכומים שאינם לפרוטוקול. אבל פעם אחת, ברגע של חולשה בתחילת הקדנציה (מהדהד לי בראש הזימזום הבלתי פוסק "יאאללללה! תהיי כבר פוליטיקאית!"), התפתיתי וחרגתי מהנוהל שאימצתי לעצמי. תיאמתי פגישה אחת עם מישהו שאני מכירה היטב, סומכת עליו, שהיה מחובר לאחד מסגני ראש העיר.
ברשותכם, טישטשתי את הפרטים המזהים של הסיפור: "שטויות, מה כבר יכול לקרות" אמרתי לעצמי. ובאמת, היתה פגישה מצוינת על נושאים חשובים שצריך לקדם בעיר, רעיונות טובים, עד שבסוף נזרקה לחלל האויר שאלה קטנה לגבי איזו משרה בכירה פנויה, סתם ככה "על הדרך", בשביל האחיין. הפניתי כהרגלי לאתר העירייה שם מופיע פירסום מסודר של המכרזים, והסברתי שעליו לפעול כמו כל תושב בעיר ושאני ממילא נמנעת מלהתערב.
כמה דקות אחרי שיצא מחדר, לדעתי הוא עוד היה בחניון העירייה, וכבר קיבלתי טלפון מאחראית כוח האדם "התקשר אלי עכשיו %#$ ואמר לי שאת מייעדת את התפקיד לאחיין שלו. יכול להיות??" ככה, בלי בושה. לשמחתי שמעתי מיד גם "כמי שמכירה אותך, חשבתי שזה לא הגיוני, אבל בכל זאת אני שואלת". בהלם מהחוצפה אמרתי "לאו" רבתי והבנתי למה צדקתי ולמה אסור לקיים פגישות עבודה ב"ארבע עיניים", גם כשכל העולם כועס עלי. זו אכן היתה הפעם האחרונה.
עם הזמן חזרנו אני ובני ביתי לבלות ולהתארח במסעדות הנפלאות של חיפה. זה התאפשר רק אחרי שבן זוגי סיכם מראש עם בעל הבית, במשא ומתן קשוח, שנגיע רק בתנאי ש.... שום פינוק לא יוצא מהמטבח! כלום. אחרת נאלץ לא להגיע יותר. בהתחלה הם קיטרו, אחר כך התרגלו. אחרי כמה שנים באו להגיד לי עד כמה הם מעריכים את דרכי, וסיפרו על השנים שקדמו לי, ועל הנורמות הנפסדות.
אז למה הפוסט?
חשוב לי שתשבו לרגע על הכיסא עליו ישבתי, ותראו את מה שאני ראיתי. לא בשבילי, אלא בשביל המדינה שלנו.
אני חושבת שמרבית תושבי המדינה מחזיקים בסולם ערכים דומה לשלי. אני לא מיוחדת ואני לא מתיימרת להיות. אני לא מתקרבנת, לא מצטנעת, לא מצטערת, לא מאשימה, ולרגע לא רוצה להישמע יהירה. אני עוקבת אחר מה שקורה במדינה שלנו - הזעם העצום שיש נגד הפוליטיקאים, החיפוש אחר הנהגה "אחרת" (אוטופית?), ומבינה את הגועל העצום והייאוש שכולנו מרגישים בתקופה האחרונה. אני רואה איך כמה ראשי ערים ובכירים סביבם חזרו ונבחרו שוב לתפקיד ראש העיר, למרות שכתמים כבדים של מוסר ירוד נקשרו אליהם, כולל ריצוי עונשים ואף מאסר, ואני חושבת שהגיע הזמן שגם הציבור יתחיל לתת לעצמו דין וחשבון.
מאז הבחירות האחרונות, אני שומעת בלי סוף: "אין מה לעשות, בשביל להיות ראש עיר צריך להיות טיפה מושחת". עצוב לי לשמוע אתכם אומרים לי את זה. אולי אתם מנסים בדרך הזו לנחם אותי על תוצאות הבחירות, אבל באותה נשימה אני מבינה שהרמתם ידיים, שאתם מוכנים להכיל ולקבל את תרבות הקומבינה, ושאתם לא מאמינים שאפשר אחרת. אז דעו לכם שזה לא מנחם אותי בכלל. זה הבית היחידי שלי ושל ילדיי וזה מעציב אותי הרבה יותר מאשר עוד כמה שנים בתפקיד ראש העיר. אני חושבת על סבא וסבתא שלי שהגיעו לארץ זבת חלב ודבש אחרי ששרדו בנס את השואה הקשה, וזה כואב לי מאד.
שאלתם אותי לא מעט פעמים - "אם את אכן צודקת, אז איך זה שהמשטרה לא הוציאה מהעירייה אנשים באזיקים"? התשובה קשה: יצא לי לשבת עם המשטרה כמה וכמה פעמים, ולהציג להם את מה שלמדתי על המנגנון. בישיבות האלה נכחו גורמים רבים ביניהם גם שומרי הסף. התשובה תמיד היתה זהה: אין לנו דרך להתמודד עם המנגנון החולה, תפנו למשרד הפנים. אנחנו המשטרה צריכים עדויות על אנשים ספציפיים, ורק אז אנחנו נכנסים לטפל". בשביל זה צריך בלשים פרטיים, ואני מעולם לא שכרתי את שירותיהם של אלה. בלתי ניתן לחשוף שחיתויות בשירות הציבורי בלי לעורר מהומות ושביתות (אלא במקרים נדירים וייחודיים), וזה גם לא תפקידו של ראש העיר.
למי הייתי אמורה לפנות? מי יעזור לי לעשות סדר במערכת?
די מהר הבנתי שאין לי כתובת אמיתית. מבקר המדינה, מבקר העירייה - כולם יבדקו את טענותיי, בקצב שלהם, ואז יוציאו דו"ח ויסבירו לי שהם לא מטפלים. זה באמת לא התפקיד שלהם. משטרה? כבר הבנתם - אני צריכה לעזור להם כדי שהם יעזרו לי, ואין לי דרך חוקית לעשות זאת. משרד הפנים? הוא לא באמת היה שם (עד היום אני מחכה להתערבות שלהם בנושא שדרוגי שכר לא חוקיים). אם אספר לכם שהגעתי לדרגים הכי בכירים במשרד הפנים עם בעיות קשות ולא קרה כלום, תאמינו? מה עם שאר משרדי הממשלה? לרוב לא טרחו לענות, וכשזה כבר קרה, קיבלתי הסבר מקיף שהם בחוסר כוח אדם ולכן לא יוכלו לטפל.
מה אתם הייתם עושים אילו ישבתם על הכיסא שלי? נלחמים? מוותרים?
למרות שהזכרתי אותו מפעם לפעם, מינהל תקין מעולם לא היה נושא מרכזי במצע הבחירות שלי לפני שנבחרתי. תסתכלו ב"דרכון" אותו חילקתי ערב בחירות 2018 - דיברתי על התחדשות עירונית, על תחבורה, על פיתוח כלכלי של העיר, על מפרץ חיפה. מעולם לא הבטחתי לעסוק בנושא הזה, תפוח אדמה לוהט שאין לו כתובת ברורה. יחד עם זאת, ככל שהבנתי עד כמה תרבות הקומבינה היא מחלה שפוגעת בעיר ומונעת ממנה להתפתח, החלטתי להילחם. ידעתי שזה יעלה לי במחיר גבוה. זה אכן עלה לי במחיר עצום - כמות אויבים שהלכה וגדלה מיום ליום.
למרות זאת, בדיעבד, לא הייתי משנה דבר.
אחרי 5 שנים וחצי בראשות העיר חיפה אני יכולה להגיד בפה מלא: האויב הכי גדול של החברה הישראלית נמצא בתוכנו. אפילו לא הייתי משתמשת במילה שחיתות (היא קשה ובוטה מידי, ולא תמיד מדויקת), אלא במילה מוסר ירוד, קומבינות, עצימת עין ועיגול פינות, "בקטנה, אחי". למה לעשות עניין מכמה גרושים? תוסיפו לזה את החפיפניקיות ("יהיה בסדר") ואת חוסר היכולת לדחות סיפוקים (הכל "כאן ועכשיו", אפס חשיבה לטווח ארוך) - והרי לכם תמצית האתוס הישראלי במיטבו.
בקרוב אעלה לאתר כמה פוסטים על פעולותיי לקדם מינהל תקין.
קיויתי לשנות את הנורמות האלה בחיפה. אני חושבת שהתחלתי ואפילו קצת הצלחתי, ואני מקווה שהמציאות לא תחזור שנים אחורה.
אתם, תושבי חיפה, אחרי הבחירות שעשיתם - תעמדו על המישמר.
בעלי מסעדות, שליחי מתנות - כולם. אל תתנו יד, ואל תסכימו.
הגיע הזמן לשנות את הנורמות.
-----------------------
בנתיים, שבוע לפני שתקציב 2024 עולה לאישור, אני מזמינה אתכם לפוסט על המהפך שעשיתי בנתונים הפיננסיים של קופת העירייה💰 >>
עינת היקרה,
כמי שהשתדלה לעקוב אחר פועלך האמיתי, כבר הרבה זמן שאני רוצה לומר תודה.
תודה מקרב לב על שהעזת לדחוף ידיים לבוץ מבלי להתלכלך ערכית.
תודה על האיכפתיות, על חשיבת העומק ועל כל מה שעשית (ועל כל מה שניסית לעשות ולא אפשרו לך בדיוק אותם אלו שהלינו על חוסר עשייה).
הלוואי וכל משרתי הציבור בישראל היו מקצועיים, ישרים וענייניים כמוך.
צריך להבין ששחיתות הורגת! כולנו ביחד חזינו בכך...
תודה שהעזת, שניסית ושהצלחת, ועכשיו נשאר לצפות בחרדה האם חיפה תשוב לחזות ריקנית נוצצת ופופוליסטית אבל עם הרס תת-קרקעי שהולך ומעמיק...
גאה שתמכתי בך, ואנקדוטה קטנה לסיום:
אחרי שתושבי חיפה הפסידו אותך בבחירות, השארתי את שלט הקמפיין הצנוע שלך (שהרי לא מומנת ע"י בעלי אינטרסים ולכן לא היה כסף) תלוי על…